החלטה בתיק רע"א 7443/12

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא, השופט א' אברהם) מיום 17.07.2012 בהפ"ב 47491-09-11 (ה"פ 431/97), במסגרתו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הבוררות החלקי שניתן על ידי הבורר השופט (בדימוס) י' לויט ביום 10.7.2011. עסקינן בחוליה נוספת בשרשרת ההליכים שמתנהלים מזה שנים רבות בין האחים למשפחת ש, אשר למרבה הצער סופה לא נראה באופק.

תמצית הרקע העובדתי

1.            הצדדים בבקשה שלפני הינם אחים, בני משפחת ש, אשר מצויים בסכסוך משפחתי חריף ומתמשך שנמשך למעלה משני עשורים בשאלת אופן חלוקת הרכוש המשפחתי ביניהם. לצורך ההחלטה בבקשה שלפני אין צורך לרדת לפרטי פרטיו של הסכסוך, אשר נגזרות שונות שלו נשמעו לפני בית משפט זה במספר הזדמנויות בעבר [ראו, למשל: רע"א 9535/07 ש.נ.ש (17.1.2008); רע"א 10256/08 ש.ש (10.3.2009); רע"א 5442/09 ש.ש (12.1.2010)], ודי להפנות לפסק הדין האחרון שניתן בבית משפט זה בעניינם של הצדדים ברע"א 5067/09 ש.ש (3.1.2011) (להלן: רע"א 5067/09). ברע"א 5067/09 נדונה השאלה האם יש מקום לאפשר לבורר, השופט (בדימוס) י' לויט (להלן: הבורר), לחזור בו מהתפטרותו, חרף התנגדותו של המבקש, לשם מתן פסק בוררות חלקי בשאלה מהי "מאסת הנכסים" שאותה יש לחלק בין הצדדים. נקבע כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן מצדיקות השבת הבורר לתפקידו לשם מתן פסק בוררות חלקי, על אף התנגדותו של המבקש. נקבע כי קבלת טענות המבקש לפיהן אין לאפשר לבורר לשוב לתפקידו לשם מתן פסק בוררות חלקי משמעותה הסגת הסכסוך בין בעלי הדין שנים רבות לאחור וירידה לטמיון של המשאבים הרבים שהושקעו בניהול הבוררות במשך שנים. עוד נקבע כי לנוכח השלב אליו הגיעה הבוררות, כאשר הבורר שמע את כל הראיות הדרושות לצורך מתן פסק הבוררות החלקי ואף הוגשו סיכומים מטעם הצדדים, הנזק שייגרם מאי מתן פסק הבוררות החלקי עולה על התועלת שקיימת, אם בכלל, בכיבוד זכותו לכאורה של המבקש להתנגד לחזרת הבורר לתפקידו. כמו כן נקבע כי על אף ששני הצדדים לא טמנו ידם בצלחת והתנהלו באופן בלתי הולם במהלך הבוררות, הרי שהמבקש הוא זה שהביא בהתנהגותו להתפטרותו של הבורר, ולכן הוא מנוע מלטעון להסתמכות על ההתפטרות. לפיכך נקבע כי השופט (בדימוס) י' לויט ישוב לתפקידו כבורר לשם מתן פסק בוררות חלקי שיעסוק בהגדרת "מאסת הנכסים" ולאחר מתן פסק הבוררות החלקי יסיים הבורר את תפקידו ויתמנה במקומו בורר אחר להמשך הדיון בבוררות בשאלת חלוקת "מאסת הנכסים".

2.            פסק הבוררות החלקי בסוגיית "מאסת הנכסים" ניתן ביום 10.7.2011 והוא משתרע על פני 197 עמודים (להלן: פסק הבוררות). מדובר בפסק בוררות מקיף ומעמיק היורד לפרטי פרטיהם של נכסיהם הרבים של הצדדים, תוך פירוט טענות הצדדים בכל סוגיה, מבלי להותיר אבן שלא נהפכה. בסמוך לאחר נתינתו, הגישו המשיבים בקשה לאישור פסק הבוררות, ומנגד הגיש המבקש בקשה לביטולו. המבקש טען בבקשתו טענות שונות כנגד פסק הבוררות, אשר ניתן לקבצן לארבע עילות ביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

א.        חריגה מסמכות (סעיף 24(3) לחוק הבוררות) -  מרבית טענותיו של המבקש נופלות בגדריה של עילת החריגה מסמכות. נטען כי הבורר חרג מסמכותו כאשר כלל בפסק הבוררות הוראות ותנאים לעניין חלוקת הנכסים בין הצדדים להבדיל מהגדרת "מאסת הנכסים". עוד נטען כי הבורר חרג מסמכותו עת הביא בחשבון בגדר שיקוליו את המשכנתאות שרובצות על הנכסים הפרטיים וחובות נוספים שנובעים מהם גם לאחר "המועד הקובע", וכי בכך פעל בניגוד להחלטות קודמות שניתנו במסגרת הבוררות ובניגוד להסכמת הצדדים. בנוסף נטען כי לא זו בלבד שהבורר חרג מסמכותו הרי שהחלטתו יוצרת עיוות כלכלי, מכיוון שהבורר לקח בחשבון רק את החובות והמשכנתאות והתעלם מהפירות שנשאו הנכסים הפרטיים באותה תקופה. טענות נוספות לחריגה מסמכות נטענו כנגד קביעותיו של הבורר לעניין סיום השותפות בין הצדדים, לעניין מניות של הצדדים בחברות שונות ולעניין מקרקעין מסוימים בעפולה. עוד נטען כי הבורר חרג מסמכותו עת הורה על ביטול שני צווי מניעה שניתנו ביחס לשני נכסי מקרקעין.

             ב.       הימנעות מהכרעה (סעיף 24(5) לחוק הבוררות) - נטען כי הבורר נמנע מהכרעה בחלק מהסוגיות שהונחו לפניו, בהן סוגיית חשבונות הבנק, תכניות החיסכון ותכניות הגמל של הצדדים וסוגיית דמי השכירות מהשכרתן של משאיות.

ג.          מניעת אפשרות הבאת ראיות (סעיף 24(4) לחוק הבוררות) - נטען כי הבורר מנע מהמבקש להביא לעדות את העדה ר.ש על מנת שתעיד בסוגיית היהלומים ומטבעות ומטילי הזהב.

             ד.       קיימת עילה לביטול פסק הבוררות בהתאם לעילה הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות - נטען כי פסק הבוררות לוקה בפגמים מהותיים היורדים לשורשו של הליך ופוגעים בעקרונות הצדק, ולפיכך קיימת בנסיבות העניין הצדקה לבטלו בהתאם לעילה הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.            בית המשפט המחוזי הקדים וציין בפתח פסק דינו כי את טענות המבקש יש לבחון לאור המדיניות הזהירה הנוהגת בפסיקה בנוגע להתערבות בית המשפט בפסקי בוררות. בית המשפט ציין כי מעיון בחומר הרב שהונח לפניו התרשם כי:

"הבורר עשה מלאכה נאמנה ונכבדה, קשה מאין כמותה, וערך בירור עמוק של מחלוקת סבוכה רבת שנים, קיים ישיבות רבות על פני שנים אחדות, שמע עדים וגבה ראיות רבות מספור, שמע את בעלי הדין באריכות, הכריע בבקשות ביניים רבות, והכל מתועד בפרוטוקול דיון עב כרס. לאחר כל אלה הגישו בעלי הדין סיכומים (וסיכומי תשובה ותשובה לתשובה וכו') שנשתרעו על פני מאות עמודים סה"כ, בלא שהבורר מחסיר מן הצדדים דבר, ונותן בידיהם להישמע ככל שרצו" (סעיף 7 לפסק הדין מושא הבקשה).

                   בית המשפט המחוזי קבע כי לאחר כל אלו ניתן פסק בוררות מנומק ומפורט, אשר פותח פתח לסיומה של מחלוקת רבת שנים ואשר ביטולו יסיג את ההתדיינות בין הצדדים שנים לאחור. על רקע דברים אלו קבע בית המשפט כי הגיע למסקנה שבקשת הביטול אינה אלא עוד ניסיון של המבקש, אחד מיני רבים, להכשיל את הבוררות ולמנוע את סיומה.

4.            בית המשפט המחוזי דן בטענות המבקש לגופן ודחה אותן אחת לאחת. ואלה עיקרי טעמיו של בית המשפט:

א.        חריגה מסמכות - בית המשפט דחה את שלל טענותיו של המבקש במישור זה, כאשר ארבעה נימוקים מרכזיים עולים מפסק הדין. ראשית, כי המבקש לא טען את טענות חוסר הסמכות ב"זמן אמת" אלא רק בדיעבד, לאחר שניתן פסק הבוררות והתברר למבקש כי ההתדיינות לא עלתה יפה מבחינתו. נקבע כי כאשר המבקש לא העלה את טענת חוסר הסמכות בנוגע לסוגיה מסוימת לפני הבורר, ואף שיתף פעולה כשלא התנגד להגשת ראיות מטעם המשיבים, חקר את עדיהם בשתי וערב, והתייחס לגופן של הטענות בסיכומיו, הרי שהוא מנוע מלטעון לחוסר סמכות בדיעבד. שנית, כי הבורר כלל לא חרג מסמכותו אלא הכריע בסוגיות שהיו מצויות בלב ליבה של סמכותו ושהצדדים העמידו במפורש להכרעתו, הביאו ראיות וחקרו עדים וטענו לגופן. שלישית, כי מדובר למעשה בטענות בעלות אופי ערעורי שנועדו לשכנע את בית המשפט כי נפלה טעות בהכרעותיו של הבורר, וככאלה הן אינן מקימות, מטבע הדברים, עילה לביטול פסק הבוררות. רביעית, כי גם אם היה ממש בטענות המבקש בדבר חריגה מסמכות בחלק מהסוגיות, הרי שאין בכך כדי להצדיק את ביטולו החלקי או המלא של פסק הבוררות מכיוון שהותרתו על כנו לא תגרום לעיוות דין (סעיף 26 לחוק הבוררות).

           כך נקבע ביחס לטענות המבקש בנוגע להחלטת הבורר לקחת בחשבון את המשכנתאות והחובות לאחר "המועד הקובע", כי המבקש לא טען את הטענות ב"זמן אמת" ולכן אין לקבלן בדיעבד, וכי מכל מקום מדובר במחלוקת שהצדדים העמידו במפורש להכרעת הבורר וטענו באריכות לגביה. לפיכך נקבע כי טענות המבקש בעניין זה הן למעשה טענות בעלות אופי ערעורי שנועדו לשכנע את בית המשפט בטעויות שנפלו לכאורה בהכרעת הבורר, וככאלה הן אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי הבורר נימק היטב מדוע יש להביא בחשבון את המשכנתאות גם מעבר ל"יום הקובע" על מנת למנוע עיוות כלכלי, וכי הנמקתו משכנעת גם לגופה. מעל לכל נקבע, כי אף אם מדובר בחריגה מסמכות הרי שלא נגרם עיוות דין למבקש מכיוון שהכרעה בסוגיה זו תידרש ממילא בשלב הבא ולכל היותר מדובר בהקדמת ההכרעה.

           כך נקבע גם ביחס לטענת המבקש לפיה הבורר חרג מסמכותו עת הכריע בסוגיות של חלוקת "מאסת הנכסים" (להבדיל מהגדרת "מאסת הנכסים"). נקבע כי גם טענה זו יש לדחות מהטעם שהמבקש לא טען להיעדר סמכות בעניין זה ב"זמן אמת" לפני הבורר וכי מפרוטוקולי הדיונים ומסיכומי הטענות עולה שהמבקש התדיין לפני הבורר בעניין זה לגופו. בית המשפט קבע כי אין לקבל את הטענה גם לגופה, מכיוון שהבורר קבע מהם הנכסים האישיים אשר שייכים למי מהאחים ואשר אינם נכללים ב"מאסת הנכסים", וקביעה זו של הבורר מצויה בלב ליבה של סמכות הבורר ובוודאי אינה מהווה חריגה מסמכות. נקבע כי תפקידו של הבורר היה לקבוע מהם הנכסים שנכללים ב"מאסת הנכסים" ומהם הנכסים האישיים שלא נכללים ב"מאסת הנכסים", וכך אכן עשה.

           באופן דומה נדחו טענותיו של המבקש בנוגע להכרעות הבורר בסוגיות של סיום השותפות, הזכאות למניות בתאגידים שונים, הזכויות במקרקעין בעפולה וצווי המניעה ביחס לשני נכסי מקרקעין נוספים. בית המשפט התייחס לכל אחת מהטענות, ודחה אותן על בסיס הנימוקים האמורים (ובעיקר על בסיס שני הנימוקים הראשונים).

ב.        הימנעות מהכרעה - בית המשפט דחה את טענות המבקש במישור זה, תוך שהוא מפנה להבהרת הבורר בפסק הבוררות כי הטענות שלא נדרש להן במפורש בפסק הבוררות הן טענות שלא מצא אותן רלוונטיות או אלה שהוכרעו מכללא בפסק הבוררות. בית המשפט הוסיף כי אף אם יניח לשם הדיון כי סוגיות מסוימות לא הוכרעו בפסק הבוררות, הרי שלכל היותר מדובר בטעות שנפלה בהכרעת הבורר בקביעת "מאסת הנכסים", ולפיכך יש לדחות את טענותיו של המבקש בהיותן טענות בעלות אופי ערעורי שאינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות.

ג.        מניעת אפשרות הבאת ראיות - בית המשפט דחה את טענות המבקש במישור זה בקובעו כי מדובר בטענה אשר המבקש טען כבר בעבר לפני בית משפט זה (במסגרת ההליכים ברע"א 5067/09) ואשר נדחתה לגופה בפסק הדין ברע"א 5067/09. בית המשפט הוסיף כי דינה של הטענה להידחות לגופה מהטעמים שנטענו לפניו על ידי המשיבים.